הקרטון, המטרייה והתסרוקת אדריכלות מוטמעת מיגון 

אוסוולדו סתיו/ עמי רן

תראי - התחיל לרדת גשם! ... תפתח כבר את המטרייה! ...מצטער, היא בבית. ...למה לא הבאת אותה?... לא ידעתי שיירד גשם... למה תמיד הכול תופס אותך בהפתעה?! ... אבל מה הבעיה, שימי את הקרטון הזה על הראש, לפחות עד שנגיע הביתה... השתגעת, זה יהרוס לי את התסרוקת! שילמתי הרבה כסף עבורה ואני לא אתן לטמטום שלך להרוס לי אותה!!! ... אהובתי... הגשם הפך כבר למבול והמטרייה בבית לא תעזור לנו... אולי בכל זאת תתכסי בקרטון?

מיגון המבנים ביישובי הנגב המערבי מזכיר לא במעט את הדו?שיח?מהחיים של בני הזוג שהגשם תפס אותם ללא מטרייה. לפני כשלוש שנים, כש"גשם" הקסאמים חצה את שלב ההכחשה, ממשלת ישראל החליטה למגן את כל מבני החינוך ביישובי "עוטף עזה". מכורח הנסיבות, השאלה הרלוונטית היתה - כיצד עושים זאת מהר וביעילות. כאשר ריכוז של ילדים בקבוצות גדולות במשך שעות רבות מהווה מרשם בדוק להתרחשות אסון - לאו דווקא ה"תסרוקת" חשובה.

תפיסת המיגון שפותחה על ידי פיקוד העורף התבססה על הנחת העבודה שזמן ההגעה למרחב המוגן מכיתות הלימוד יפחת מ?15 שניות. הנחה זאת איפשרה תכנון של אזור מוגן משותף למספר כיתות, שאליו התלמידים והמורים אמורים להגיע בזמן ההתרעה הקצר העומד לרשותם. בגני הילדים לעומת זאת, המיגון נפרש על הכיתות עצמן, באמצעות גגות מזויינים דמויי גשרים. למרות שהפתרון הזה לא הצטיין באסתטיות אדריכלית, הוא סיפק לילדים הגנה כוללת בלא שיצטרכו לעזוב את הכיתות.

המענה הטכני התבסס בשלב זה על שתי חלופות עיקריות: האחת השתמשה באלמנטים טרומיים מבטון, השנייה - בקונסטרוקציות מתכת. שני הפתרונות האלה התייחסו לזמן הביצוע המוגבל שעמד לרשות פיקוד העורף (חופשת הקיץ), כשרוב האלמנטים יוצרו במפעל והצריכו פעולת בנייה מצומצמת יחסית בשטח.

ראוי לציין, שעל אף ששני הפתרונות האלה בוצעו "בזמן אמת" תחת הפגזות ירי בלתי פוסקות, הם עמדו במבחן המציאות וסיפקו מענה סביר לרוב מוסדות החינוך ביישובים המאויימים.

לאחר שהמטרה הזאת הושגה, הממשלה החליטה להרחיב את היקף הפעולה ולמגן גם את הכיתות עצמן, במטרה לספק לתלמידים - לא רק הגנה לשעת חירום, אלא גם אפשרות לנהל סדר יום סביר במסגרת שיגרת החירום המתמסדת. הניסיון הרב שהצטבר איפשר להפיק לקחים - הן לגבי אופי האיום, והן לגבי המענה הנדרש לו. על בסיס זה נעשו ניסיונות לפתח שיטות מיגון חדשות, תוך שימוש באותם חומרי מיגון - בין היתר כדי לספק מענה בעל ערך סביבתי ואסתטי גבוה יותר.

הבסיס הפרוגרמתי לתכנון מיגון הולם מבוסס על שילוב הדוק בין שלושה פרמטרים עיקריים: התורה המיגונית, הפתרונות הטכניים ומימד הזמן. במסגרת זו אופיינו ארבעה גורמי סיכון עיקריים: נזקי הפגיעה הישירה; הרסיסים הניתזים כתוצאה מהפיצוץ; וההדף הסביבתי והנקודתי. בהתחשב בעובדה שפעולת המיגון מיושמת גם במבנים קיימים, יש לקחת בחשבון גם את סוג הבנייה ואת מצבו הפיזי של המבנה.

מושגי המפתח בנושא ההתגוננות הם כיוון האיום וזווית הנפילה. היות שהן הקסאמים והן אש המרגמות המשולחות מרצועת עזה לעבר יישובי הנגב הם תלולי?מסלול, ההתגוננות הבסיסית המתחייבת מפניהם חייבת להיות אופקית, עם הטיה מתוכננת כלפי מקור הירי הצפוי. זווית זו משתנה בהתאם לטווח הירי ולמיקום האתר, ביחס למקור האש.

כיוון האיום וזווית הנפילה מחייבים התייחסות גם למיגון האלמנטים האנכיים - הקירות, הפתחים וגם השטחים הפתוחים שבין המבנים. לפיכך, קיימת הבחנה קטגורית בין קירות הפונים לעבר מקור הירי, לבין קירות עורפיים, שבהם סכנת הפגיעה הישירה אינה קיימת כלל. כתוצאה מכך, גורמים אלה קובעים למעשה את אופי המיגון.

למרות שהסכנה המוחשית ביותר נובעת מפגיעה ישירה, תכנון המיגון לוקח בחשבון הן את הפגיעות הקרובות והן את הפגיעות הרחוקות, שנזקיהן השניוניים לעתים קטלניים. השפעת ההרס אמנם נחלשת בהתאם למרחק ממוקד הפגיעה, אך בדומה לרדיוס גלי הקול המתפשטים מהמרכז לפריפריה, השפעתם מתרחבת עד לגבול מסוים. לפיכך, תופעת ההדף מהווה גורם חשוב בתכנון המיגון, במיוחד כשמדובר בריכוזי תלמידים, כאשר חלונות מתנפצים המועפים לכל עבר, או רסיסי בטון ומתכת הניתקים מהמבנה - מהווים איום ממשי.

נתון חשוב אחר המשפיע על מדיניות המיגון הוא הזמן - היוצר בין היתר הבדל מהותי בין אזורי העימות השונים. כך למשל, בעוד שבמלחמה האחרונה נפלו טילים גם באזורים מרוחקים יחסית, כמו באר שבע ויבנה, הסכנה לפגיעה ממשית בשיגרת החיים הייתה קטנה, משום שהזמן שהוקצה למציאת מרחב מוגן היה גדול יחסית.

לגורם הזמן יש גם השפעה רבה על האדריכלות. שכן, ככל שהזמן העומד לרשות המתכנן רב יותר, כמות האלתורים פוחתת. למעשה, ההיסטוריה של האדריכלות הישראלית יכולה להיכתב רק על סמך תולדות אמצעי המיגון. בלי להרחיב מדי את היריעה, ניתן למנות בהקשר זה את קירות לבני הסיליקט שנבנו בחופזה במלחמת השחרור בכדי להגן על חדרי המדרגות בבניינים חסרי המקלטים; המקלטים הציבוריים שנבנו החל משנות השישים ויצרו מרחבים מוגנים שכונתיים; המקלטים הפרטיים שהוכנסו אל תוך הבתים החל משנות השבעים והעניקו לגיטימציה לבניית קומות המרתף; הממ"ד שהחליף את מקלטי המרתף לאחר מלחמת המפרץ והפך לחדר אינטגרלי של כל דירה בישראל החל משנות התשעים; והמבנים המוגנים שמשנים כעת את הנוף הבנוי ביישובי העימות בדרום הארץ.

כאן ניתן להעלות את השאלה - האם השפעת המיגון על האדריכלות, גם כשהיא נעשית בכורח הנסיבות, צריכה להתפרש כחיסרון אדריכלי? אם נשוב לדוגמה לקירות הלבנים שהפכו עם הזמן למרכיב אינטגראלי של האדריכלות הבינלאומית (בעיקר בתל אביב), ניווכח שלעתים השד עשוי להתגלות כמלאך. על בסיס ההנחה שתפקוד המבנה יכול (ויש הגורסים שחייב) להתבטא גם בצורת המבנה, הרי שגם לאמצעי המיגון יש בכך תפקיד לגיטימי - בדומה לאמצעי הצללה המשמשים הגנה בפני השמש, קירוי המשמש הגנה מפני הגשם, וקירות המשמשים להגנה בפני הרוח.

בהקשר זה ראוי להעלות גם את ההיבט הפסיכולוגי של "אדריכלות מוטמעת מיגון". כך לדוגמה, במקרים שבהם מיגון הקירות נעשה בדופן הפנימית של המבנה - בין היתר כדי למנוע התזה של חלקי בניין לעבר החלל הפנימי כתוצאה מהשתחררות אנרגיית הנפץ המופעלת על המעטפת החיצונית - לפתרון הטכני עלולה להיות נוכחות מאיימת. השאלה שפתרון כזה מעמיד בפני המתכננים היא האם עדיף להשאיר את מעטפת ההגנה גלויה, או לחפות אותה בקירות קלים.

במקרה הראשון, התלמידים מודעים לקיום המיגון בזמן הפצצה, אך הדבר עשוי לערער את שלוותם בזמן ההפוגות. במקרה השני - חיפוי המיגון עשוי אולי להקטין את תחושת הביטחון בשעת חירום, אך למתן את תחושת הלחץ המלווה את חיי התלמידים בדרך כלל, ולאפשר להם לנהל חיי שיגרה סבירים בתקופת ההפוגות.

הניסיון הרב שנרכש בשלבי המיגון השונים - השלב ה"ספונטני" והתהליך המושכל שבא בעקבותיו - מצביע על כך שהטמעת פתרונות מיגון בשלב התכנון עשויה להניב ערך אדריכלי וסביבתי מוסף - כגון הצללה, חיבור בין ישן וחדש, ותוספת משמעותית של חללים לפעילות פנאי.

כבר בשלב זה ניתן לאתר שפת תכנון "מוטמעת מיגון" - שפה, שבכורח הנסיבות תהווה במהלך הזמן ביטוי לגיטימי ומובן מאליו בבנייה החדשה, הן של מבני הציבור, והן בבנייה הפרטית.